רכזי חמצן, הידועים גם כמרכזי חמצן של מסננת מולקולרית ביתית או רכזי חמצן ניידים, מבוססים על העיקרון של ספיחת תנודת לחץ (PSA). שימוש באוויר כחומר הגלם, הם אינם דורשים תוספים. בחיבור למקור חשמל בטמפרטורת החדר, המסננת המולקולרית סופחת אמוניה וגזים אחרים, מפרידה חמצן מהאוויר בטוהר של 93% ± 3%. הם זמינים בקיבולת 1L, 3L, 5L ו-10L בהתבסס על קצב זרימת החמצן המרבי שלהם לדקה.
בשנת 1886, האחים ברין פיתחו את תהליך ייצור החמצן של ברין והשיקו את רכז החמצן הראשון להפרדת האוויר. בתחילת המאה ה-20, רכזי חמצן לפירוק-בטמפרטורה נמוכה הפכו לציוד לייצור חמצן תעשייתי מהזרם המרכזי. רכזי חמצן ניידים חוו התעוררות קצרה במהלך אותה תקופה. באמצע-עד-סוף המאה ה-20, הושק מרכז החמצן בעל אפקט -Med-Ox Duo Par כפול, שהחל את המזעור והיישום האזרחי של רכזי חמצן.
טכנולוגיית ריכוז החמצן מתמקדת בספיחת תנודת לחץ חכמה (PSA) וב-Vacuum PSA, עם מוצרים חוזרים לעבר ניידות וצריכת אנרגיה נמוכה. הם נמצאים בשימוש נרחב ברפואה ובריאות (טיפול בחמצן ביתי), ייצור תעשייתי (עיבוד מתכות), ותחומי אנרגיה חדשים והגנת הסביבה.